פסק-דין בתיק ע"פ 34102-04-11

הערעור

בפני ערעור הנאשם, אחמד נעימה (להלן: " המערער"), על פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, כב' השופטת ג'אדה בסול, בת"פ 1236/05 (להלן: " בית המשפט קמא").

ההליך בבית משפט קמא

כנגד המערער, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של ביצוע עבודה בבניין ללא היתר, בהתאם לסעיפים 145(א)(2); 204(ב) ו 208(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה- 1965.

נטען בכתב האישום כי בתקופה שבין 6.4.03 לבין 7.11.05, ביצע המערער עבודות בניה ברחוב חוף שמן גוש 10876 חלקות 9, 12, 12, 56 באזור בניין ערים חיפה, בכך שבנה שער ברזל ובצידו הימני גדר מפח המהווים חסימה של המשך כביש מס' 17Z, והמשמש כסובה לרכב פרטי. כך גם הציב שני מבנים מפח וברזל במידות של 3*6 מ' וגובה 2.1 מ', כל אחד, מאחורי שער הברזל בחזית הצפונית.

במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, הכחיש המערער כל מעורבות בבניה, וכן טען להיעדר זיקה לנכס בו בוצעו עבודות הבניה. לאחר ניהול הוכחות הורשע המערער בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

בתום שמיעת ראיות המשיבה, בבית המשפט קמא, טען המערער כי אין להשיב לאשמה, מאחר ולגישת המערער לא הוכחה כל זיקה בינו לבין הבנייה כך גם לא הוכחה החזקתו בשטח. בית המשפט קמא, דחה טענה זו, שכן בבחינה הלכאורית של הראיות בכללן פלט ממוחשב ממחלקת הארנונה, ניתן היה לקבוע כי המערער הינו המחזיק בנכס, והינו אחראי לבנייה ללא היתר.

בית המשפט קמא סקר בהכרעת הדין את הראיות מכוחן הוכחה אשמתו של המערער. להוכחת בניית המבנים הלא חוקיים, וכן לשלילת הסברה לפיה המבנים נבנו על ידי חברת יפה נוף, הפנה בית המשפט קמא לעדות מר יצחק יוסף, שעבד כמהנדס בחברת יפה נוף, וכן הפנה לתמונה משנת 2003 [ת/5] ותמונה משנת 2005 [ת/2], כך גם נמצא תימוכין למסקנתו בהסכמת הצדדים שבאה לידי ביטוי בהליך אזרחי שהתנהל בפני כב' השופט רניאל [נ/1] וכן בפסק הדין שניתן על-ידי כב' השופטת קראי גירון [ת/6].

להוכחת זיקת המערער בנכס, הפנה בית המשפט קמא, להליך שהתנהל בפני כב' השופטת גירון [ת/6], שם המערער הצהיר כי הוא האחראי על בניית השער והמבנה הטרומי הממוקם בצד השמאלי, וכן כי הוא המחזיק בנכס. מאידך הכחשותיו של המערער במסגרת ההליך קמא, לעצם שליטתו בשטח, שכן הוא טען כי השטח הינו בהחזקת בנו ובהחזקת אחר בשם קובי פאר, כך גם כי המבנים בצידו השמאלי הינם בשליטתם של בן המערער וקובי פאר, אינם מתיישבים עם הצהרתו של המערער, שניתנה במסגרת ההליך בפני כב' השופטת קראי גירון. מכאן, גם מצא בית המשפט קמא, כי עדותו של המערער, הייתה עדות סתמית, ללא הסבר להצהרותיו שניתנו בהליכים אזרחיים, מבלי להביא עדים או ראיות לתמיכה בטענותיו, וללא יכולת להפריך עדויות התביעה.

בית המשפט קמא, מצא כי די בראיות אלו להוכחת אשמתו של המערער בבניית המבנים הלא חוקיים, ולא נזקק להסתמך על פלט המחשב ממחלקת הארנונה, אשר אינו קביל בהתאם לפקודת הראיות.

תמצית טיעוני הצדדים

המערער

המערער עותר לביטול הכרעת הדין שניתנה בעניינו. לטענת המערער, טעה בית המשפט קמא, עת דחה הבקשה לפיה אין על המערער להשיב על האשמה וממילא על הרשעתו, שכן לטענת המערער, אין הראיות שהוגשו מספיקות לצורך הוכחת אשמתו. לטענתו, העדים שהובאו לא היו יכולים לאשר אם הבנייה נעשתה על ידי המערער. לגישת המערער טעה בית המשפט קמא עת ביסס פסק דינו על ראיות ומוצגים בלתי קבילים, וזאת חרף התנגדות ב"כ המערער על קבלת מוצגים אלו, מהן פלט מחשב של מחלקת הארנונה שהוגש על ידי עד מפיקוח על הבנייה שאין לו קשר למחלקת הארנונה, ולא ניתן היה לחקור העד על הפלט. בעניין הפלט, אף נטען שלא ניתן ללמוד ממנו דבר, שכן, המדובר הוא במתחם גדול, ובהתאם לא ניתן לייחס הנכס המדובר למערער. בא כוח המערער התייחס בנוסף, לחקירת המערער, בה המערער מכחיש כל זיקה לנכס אף מוסר כי המדובר בנכס השייך לאדם בשם קובי פאר. כך גם כי טעה בית המשפט קמא עת ייחס להערה בתצהיר מוצג ת/4, משמעות שאין לה קשר לכתב האישום. טעה בית המשפט קמא עת ביסס הכרעת הדין על הצהרות שניתנו בהליכים אזרחיים שאין להן קשר לכתב האישום, מהן ההליכים בפני כב' השופט רניאל והליכים אחרים מול חברת יפה נוף. עוד צוין כי המבנים ללא ההיתר הוקמו על ידי חברת יפה נוף, וכי השער בכלל לא שייך למערער אלא שהוא מוביל לעסקים סמוכים שהינם של קובי פאר, ובנו של המערער, שיש לו עסק אחר במקום.

לנוכח האמור, לגישת המערער, המדובר בהרשעה המושתת על ראיות שאינן קבילות ועל השערות שאינן מבוססות. בהתאם לכך, טעה בית המשפט קמא, עת הרשיע המערער וחייבו לבצע פעולות הריסה במקום שאין למערער כל זכות לבצע הריסה, שכן הוא איננו מחזיק כלל בשטח זה.

המשיבה

המשיבה, ביקשה לדחות הערעור ולהשאיר הכרעת בית המשפט קמא על כנה. בהתייחסות המשיבה, לטענה שאין להשיב על האשמה, טענה המשיבה, כי בית המשפט קמא השתכנע כי המדובר בראיות לכאורה, שבמידה ויינתן להן מלוא המשקל, יש בהן להביא להרשעת המערער. ככל שהדברים עניינם בהרשעת המערער, והראיות עליהן הסתמך בית המשפט קמא, הובהר, כי פלט הארנונה התקבל כרשימה מוסדית, בכפוף לאפשרות לטעון לעניין משקלה, ואכן בהכרעת הדין לא ניתן לראיה זו כל משקל, אלא שההרשעה התבססה על ראיות אחרות, שאף היו בפני בית המשפט טרם קבלת ההחלטה בטענה המקדמית, "שאין להשיב על האשמה". המשיבה, הפנתה להחלטת כב' השופט רניאל שניתנה במסגרת הליך אזרחי שהתקיים בין חברת יפה נוף למערער, וכן לחוזה שנערך בין חברת יפה נוף למערער [מסומנים נ/1 ונ/2], מהם ניתן ללמוד על זיקתו של המערער לשטח כמוגדר בהתאם לגוש ולחלקה. בהמשך אותו חוזה ניתן לראות את הזיקה של המערער למקום עליו קיימת הבנייה הבלתי חוקית. המשיבה הפנתה בנוסף, להליך אזרחי שהתקיים בפני כב' השופטת גירון [מסומן ת/6] שגם בו נקבעו עובדות המלמדות על זיקתו של המערער לנכס. המשיבה הפנתה בנוסף למסמך [מסומן נ/3], של מהנדס העיר ד"ר רוט, לספק חשמל למקום בו נמצא המערער, ועל גבי המכתב מסומן "נמסר ביד". המשיבה, הבהירה כי המדובר במתחם גדול, שאין לו גבולות, אף העלתה האפשרות שבאותו מתחם עובדים אנשים אחרים, אך לא ניתן לומר שישנם מספר עסקים המנוהלים בידי אחרים. על כן, ובהתחשב בכך שהראיות מצביעות על זיקתו של המערער לנכס ובהתחשב בכך, שנמצאו בשטח שבאחריותו של המערער, מבנים שלא נבנו על ידי חברת יפה נוף אלא שנבנו ללא כל היתר, יש להביא למסקנה לפיה המשיב אחראי על הבניה הלא חוקית ובהתאם כי הרשעתו הייתה בדין.

דיון והכרעה

לאחר עיון בהודעות הערעור, בטיעוני הצדדים, בפסק דינו של בית משפט קמא ובחומר הראיות שהובא בפניו, הגעתי למסקנה לפיה יש לדחות הערעור.

ראשית, יש לדחות טענת המערער שעניינה, "אין להשיב על האשמה". פשיטא, מקרה ובסופו של ההליך, המערער הורשע, הרי שיש בכך היגד ברור, לפיו המאשימה, עברה המשוכה של הראיות לכאורה, שיש בהן להביא להרשעת הנאשם. אכן, המערער הפנה לכך, כי במסגרת ההחלטה בטענה של "אין להשיב על האשמה", הסתמך בית המשפט קמא על פלט ממוחשב ממחלקת הארנונה של העירייה, אשר בסופו של דבר ראיה זו נפסלה לנוכח אי קבילותה בהתאם לפקודת הראיות. עם זאת, במסגרת ההכרעה בטענה של "אין להשיב על האשמה" בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], בית המשפט סומך ידו על רף ראיות "לכאורי" להוכחת האשמה. בשלב זה, בית המשפט אינו נותן את הכרעתו הסופית במחלוקת אלא  "כפי שנקבע בע"פ 405/80 [...] הרי כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות , להוכחת יסודותיה של העבירה, שפרטיה הובאו בכתב האישום, ודי בקיומה של מערכת ראיות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות ע שכם הנאשם." [ראו ע"פ 141/84 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד לט(3) 596, 606].